בקשת רשות לערער על החלטת בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט מילנוב) מיום 20.11.11 בת"א 19646/08, שבגדרה דחה בית משפט קמא את בקשת המבקשות להגביל את שכר טרחתו של מומחה שמינה (מר אבי יפה, אולפני הקלטה ירושלים בע"מ).
רקע עובדתי
1. בפני בית-משפט קמא מתנהלות תביעה ותביעה שכנגד שהוגשו על-ידי הצדדים, שבזמנים הרלבנטיים לתביעה היו שכנים. על-פי הנטען, ביום 4.9.08, בשעות הבוקר המוקדמות, חפרו המשיבים בגינת דירת המבקשות. לטענת המבקשות, הדבר נעשה ללא הסכמתן, ללא ידיעתן ובאופן מפתיע. נוכח זאת, דרשו המבקשות מן המשיבים לעזוב את המקום ואף המשטרה הוזמנה. הצדדים מייחסים זה לזה גידופים וקללות באותו אירוע. לטענת משיב 1, באותו אירוע כינתה אותו המבקשת 1 "ג'יגולו", ואף המבקשות מייחסות למשיבים התבטאויות פסולות.
2. על הרקע האמור, הגיש משיב 1 ביום 27.10.08 תביעה כנגד מבקשת 1 לפיצוי ללא הוכחת נזק, בסך 120,000 ש"ח, לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. המבקשות מצידן הגיבו בתביעה שכנגד בטענה להסגת גבול, תקיפה, הוצאת דיבה, מטרד, פגיעה בפרטיות ועוד.
3. במסגרת זו הציגו המשיבים בפני בית-משפט קמא תקליטור, אשר צולם, לטענתם, בעת התרחשות האירועים נושא ההליכים. המבקשות מצידן כופרות באותנטיות של התקליטור, ולטענתן הוא עבר עריכה ומניפולציות. טענה זו תומכות המבקשות בתזמון אירועים שונים מאותו יום אל מול תוכן התקליטור, תוך השוואה ללוחות הזמנים העולים מתוך דו"חות המשטרה. כמו-כן, תמכו המבקשות טענתן בחוות דעת מומחה. המשיבים מצידם הגישו חוות דעת נגדית, שבה נטען כי התקליטור אותנטי ואין בו שינויי עריכה.
4. לנוכח חוות הדעת הסותרות, הורה בית-משפט קמא על מינוי מומחה מטעמו. המומחה שנבחר הוא מר אבי יפה, בעל אולפן הקלטות. המבקשות השיגו על מינוי זה לגופו, אך ההשגות נדחו בידי בית-משפט קמא ואף בקשת רשות לערער - נדחתה.
5. במכתב מיום 25.8.11 הודע ממשרדו של המומחה כי תעריף שעת עבודה אצלו הוא 800 ש"ח + מע"מ, כאשר כל עבודה בתיק מחויבת בתשלום. צויין, כי לא ניתן להעריך כמה שעות עבודה יידרשו בתיק, זאת משום שחוות הדעת מתפתחת בהתאם לממצאים ולשאלות שיועלו במהלך העבודה. הודגש (בקו תחתי), כי "
העבודה עשויה להגיע לכדי עשרות שעות". כן נאמר, כי "בכל מקרה, החשבון הסופי הינו לפי העבודה
בפועל... על סמך עיון ראשוני במסמכים שקיבלנו, הגדרנו בקשת מקדמה עבור 10 שעות עבודה
לפחות הצפויות בתיק, כלומר 10 ש' כפול 800 ש"ח = 8,000 ש"ח בתוספת מע"מ. סה"כ 9,880 ש"ח כולל מע"מ" (הדגשות במקור - הח"מ).
6. בעקבות כך, פנו המבקשות ביום 1.11.11 לבית משפט קמא בבקשה להגבלת שכרו של המומחה לסך של 3,000 ש"ח. המשיבים התנגדו לכך וטענו כי הבקשה להגבלת שכר הטרחה נועדה לעכב את בירור התיק. המבקשות, מצידן, הדגישו כי נדרשת הלימה בין היקפו הכספי של התיק המדובר לבין ההוצאות שמוצדק להשית על הצדדים בכל הנוגע למומחה הממונה מטעם בית המשפט, וכי זו אינה מתקיימת במקרה דנן.
7. בית משפט קמא דחה את טענת המבקשות כשהוא מזכיר כי שכרו של המומחה חל על הצדדים בחלקים שווים "כמימון ביניים", כאשר זהות הנושא בהוצאה בסופו של דבר תיקבע בפסק-הדין; עוד הודגש, כי שכר המומחה והוצאותיו כפופים בסופו של דבר לאישור בית המשפט. כן נאמר, כי המבקשות לא הציגו דוגמה לשכר טרחה של מומחה אחר בתחום, ששכרו נמוך מזה שדרש המומחה דנן. בשולי ההחלטה, ציין בית משפט קמא, תוך שהוא מסייג זאת כי הדברים נאמרים "בלי לקבוע מסמרות", כי מתקבל הרושם שהמבקשות פועלות כדי למנוע את סיום התיק.
8. בגין החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי.
בבקשה שבות המבקשות וטוענות כי מדובר בשכר מופרז. לתמיכה בכך מצורפים שני מכתבים של עוסקים בתחום וידאו. כן טוענות המבקשות כי אין מקום למינוי המומחה ללא הגבלת שכר, ומדגישות את הקושי שבהשקעת סכום גדול ובלתי מוגבל לבדיקת אותנטיות ראיה אחת בתיק, לנוכח היקפו המוגבל והראיות הנוספות שבו. המבקשות מוסיפות, כי לטעמן המומחה איננו מתמחה בתחום הווידאו, ולכן יתכן שחוות דעתו תהא חלקית ותצריך מינוי מומחה נוסף ומשלים. בשולי בקשתן מדגישות המבקשות, כי אין הן מעוניינות בעיכוב בבירור התיק. אדרבא, אילו קיבל בית משפט קמא את גישתן, אשר על-פיה ניתן להכריע בתיק ללא מינוי מומחה תוך בדיקת אותנטיות ההקלטה על-פי החומר שבפני בית משפט קמא, היה ניתן לקדם את התיק. המבקשות מטעימות, כי ביקשו להגביל את שכר טרחת המומחה בתום לב, כדי להקטין את ההוצאות לשני הצדדים.
9. בהודעה מיום 26.12.11 יידעו המבקשות את בית המשפט כי התקבל אצלן מכתב המומחה לבית משפט קמא, אשר בו ביקש המומחה להכפיל את המקדמה שהתבקשה על ידו על חשבון שכרו לסך 18,560 ש"ח, זאת נוכח "קצב ההיענות האיטי של שני הצדדים", אחר שהמשיבים העבירו שיקים דחויים על חשבון העבודה והמבקשות לא העבירו כל תשלום.
10. אחר שעיינתי בבקשה, סברתי כי מצריכה היא תשובה וניתנה לצדדים הזדמנות להתייחס לאפשרות שהבקשה תידון כאילו ניתנה רשות והוגש הערעור, וזאת על יסוד החומר המונח בפני בית המשפט.
11. המשיבים השיבו כי הם מתנגדים לכך שהבקשה תידון כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור, אף כי בעניין זה לא הוצגה הנמקה של ממש. לגוף העניין טוענים המשיבים, כי בין לבין ניתנה הודעת המומחה לבית-משפט קמא ביום 3.1.12, שבה, כנטען, "המומחה הגביל את גובה שכר טרחתו והעמידו על סך של 4,000 ש"ח בתוספת מע"מ מכל אחד מהצדדים וממילא מתייתרת הבר"ע במלואה". עוד טוענים המשיבים, כי המבקשות עושות דין לעצמן ומעכבות את המשך הבירור בכך שנמנעות הן מלשלם את שכר טרחת המומחה. כן טוענים המשיבים, כי המבקשות פנו בעבר למומחה, מיוזמתן, באופן פסול, בניסיון להשפיע על חוות דעתו. בנוסף, לטענת המשיבים, המסמכים אליהם מפנות המבקשות על מנת להוכיח כי המומחה מבקש שכר מופרז, אינם תומכים בטענה אלא מוכיחים את ההיפך.
12. בתגובתן לתשובה זו טוענות המבקשות, כי במכתבו של המומחה מיום 3.1.12 לא הופיעה הסכמה להגבלת שכר טרחה.
דיון
13. אחר שעיינתי בכתבי הטענות מטעם הצדדים, מצאתי כי בנסיבות העניין יש לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור. מסקנתי היא, כפי שיפורט, כי יש טעם בטענת המבקשות, כי אין להותיר את הצדדים חשופים לחיוב בהוצאות המומחה בשיעור של עשרות אלפי שקלים, ובהתאם על בית משפט קמא לעדכן את החלטתו נושא ערעור זה.
14. ראשית, אין לקבל את טענת המשיבים, כי במכתב מיום 3.1.12 הסכים המומחה להגבלת שכרו לסך 4,000 ש"ח לכל אחד מן הצדדים. מכתב זה עוסק אך ורק בשיעור המקדמה אותה דורש המומחה. כך לשונו המפורשת של המכתב, שאיננה גורעת מדבריו של המומחה במכתבו מיום 13.12.11 כי לא ניתן להעריך כמה שעות עבודה יידרשו בתיק, משום שחוות הדעת מתפתחת בהתאם לממצאים ולשאלות שיועלו במהלך העבודה, וכי "
העבודה עשויה להגיע לכדי עשרות שעות". כן נאמר, כי "בכל מקרה, החשבון הסופי הינו לפי העבודה
בפועל... על סמך עיון ראשוני במסמכים שקיבלנו, הגדרנו בקשת מקדמה עבור 10 שעות עבודה
לפחות הצפויות בתיק, כלומר 10 ש' כפול 800 ש"ח = 8,000 ש"ח בתוספת מע"מ. סה"כ 9,880 ש"ח כולל מע"מ" (ההדגשות במקור - הח"מ).
15. נוכח דבריו המפורשים של המומחה, נראה כי אכן יש בסיס לחשש המבקשות, כי עלות חוות הדעת עשויה להגיע לעשרות אלפי שקלים. הבקשה להגדלת המקדמה לסך של 18,000 ש"ח, נוכח העיכובים בתשלומים - אף שבסופו של דבר המומחה חזר בו ממנה - מלמדת על כך שמדובר בחשש שמעוגן במציאות, שהרי המומחה עצמו ראה לפנות אל בית המשפט בבקשה, על מנת להבטיח את שכרו בשיעור זה. אמנם, בסופו של דבר, אחר שבית משפט קמא הציע למומחה לשוב ולשקול את העניין, לא עמד הוא על הבקשה. אולם די בבקשה כשלעצמה, כדי ללמדנו שהצפי הוא שהוצאות חוות הדעת יגיעו לסכום הנזכר בבקשה.